ארץ נהדרת - צאו מהבועה

אתמול, מוצאי שבת, שודרה תכנית חד פעמית של ארץ נהדרת לרגל המחאה החברתית. בניגוד למארגני המחאה ולמוחים עצמם שהבינו שיש להעביר את הפוקוס מתל אביב אל ערים וישובים אחרים, אנשי ארץ נהדרת עדיין תקועים במאהל ברחוב רוטשילד. הרי זה מאד נוח, חלק בוודאי גרים קרוב והכי נוח זה להסתובב קל"ב. התכנית צולמה באולפן הרגיל ומאחור הוקרן צילום של המאהל ברוטשילד. במהדורות החדשות המורחבות שודרו צילומים בשידור חי של ההפגנות המרשימות שנערכו ברחבי הארץ. אני מניחה שטכנולוגית לא היתה שום בעיה להקרין ברקע של האולפן את השידורים החיים וליצור הרגשה של אותנטיות ולפחות ל"נסות" להעביר את התחושה שאולי אתם חיים בישראל ומרגישים "אולי" מה קורה מחוץ לתל אביב, "אולי", אבל אתם פספסתם בגדול!
אתם יכולים אולי להתנחם בכך שבערוץ 1, הרשמי, הממלכתי, שדרו תכנית תיעודית על אפריקה...

זוגות זוגות

כשלמדתי בטכניון דברו על האין סוף ועל כך שאין תשובה ברורה מה זה האין סוף. לאחר שהתחתנתי, ילדתי והתחלתי לעשות כביסה, גיליתי את האין סוף. הכביסה היא האין סוף. כמו שאמר באזז שנות אור ב"צעצוע של סיפור": "אל האין סוף ומעבר לו". ובכן מחשבות מעמיקות מגיעות במהלך הכיבוס ובעיקר בזמן סידור הגרביים. אני מתייחסת לסידור הגרביים כאל משחק הזכרון, התאמה של זוגות. לפני כשנה רוקנתי את הסל וזרקתי את כל הגרביים שהיו בודדים. הצבתי את הסלסלה מחדש, ריקה ומוכנה לעתיד. במהלך החודשים התגלה ששוב יש גרביים בודדים שאינם מוצאים בן זוג. גם כאשר נקודת הבסיס היא זוגות זוגות ואף שאל תיבת נוח נכנסו בעלי החיים זוגות זוגות, תמיד לאחר זמן נותרים כמה בודדים. עצוב...

אני, מזג האוויר והאדם הקדמון

היחסים שלי עם מזג האוויר דומים, כנראה, ליחסיו של האדם הקדמון עם איתני הטבע. בימי קיץ הרי אין ממש צורך בתחזית מזג אוויר. או שחם, או שמאד חם, או שמתחמם או שכבר לוהט. הואריאציות די פשוטות. בחורף, אני לא תולה כביסה לפני שאני מתעדכנת באתר של השירות המטאורולוגי ומתאמת עם הגשם. כשיורד מבול הרציונל הקוגניטיבי שלי אומר לי שאין מה לדאוג. אני מצוידת במכונית, בית=קורת גג, מטריה והכל יהיה בסדר, אולם כאשר ביום בהיר של שמש, השמיים לפתע מתקדרים וחשרת עננים אפורה ומאיימת מכסה את השמיים, אני מרגישה בדיוק כמו האדם הקדמון בתוך המערה. האמוציונל הקמעי שלי דוחק את הרציונל הקוגניטיבי אל מחוץ למערה ומשרה עלי פחד קדמוני עמוק מאיתני הטבע.

חסד ספרדי

סיימתי לקרוא את "חסד ספרדי" החדש של א.ב.יהושע. אני מאד אוהבת את הכתיבה שלו וקראתי רבים מספריו. הספר החדש מצוין, כתוב נפלא, ומומלץ! הכתיבה בזמן הווה מכניסה את הקורא לאינטימיות של העלילה והדמויות. יש פרק אחד או שנים שכתובים בגוף שני, המחבר מדבר אל הדמות הראשית, הבמאי, ופונה אליו בגוף שני, מאד מבולבל ומבלבל, קצת מיותר ולא ברור למה השינוי ברצף של הכתיבה. יתכן שיש לך סיבה, אני לא הצלחתי לעמוד עליה. אהבתי את ההתייחסות לציור העתיק ולמיתולוגיה סביבו עם השלכותיה על החיים בהווה.

נאום המלך

ראיתי את "נאום המלך" והתמוגגתי מהנאה צרופה על סרט מעולה, בימוי ומשחק מצוינים. עם כל אשפת הטימטום שמוטחת בנו מהמסך הקטן ואין סוף הסרטים האמריקאים בבתי הקולנוע כבר שכחתי כמה טוב לראות סרט בריטי משובח ולהיזכר כמה קולנוע יכול להיות ברמה.

יום האם

פעם, כשאני הייתי ילדה, היה יום האם. הדברים היו מאד ברורים. זה יום האם, כלומר היום של האמא, קונים לה מתנה נחמדה או מביאים פרחים או שוקולדים. היום, בעידן ה"פוליטיקלי קורקט" הכל כל כך מסובך. יום המשפחה, יופי, מה זה אומר, למי בדיוק חוגגים? למי בדיוק קונים מתנה? ויותר חשוב, מי בדיוק קונים את המתנה? שוב פעם האמא צריכה לדאוג לכל? אין יום שבו אנחנו לא צריכות לדאוג ל"הכל". אני מציעה למר "פוליטיקלי קורקט" לצאת לחופשה בל' בשבט ולתת לדברים לחזור למה שהיו פעם. ולכל האמהות: שיהיה לכן יום האם שמח מלא שלווה ומלא מתנות...

למה אורתוגונלי?

מסתבר שהחשיבה שלי היא אורתוגונלית, כלומר בקווים אופקיים ואנכיים. יש קדימה, יש לאחור, יש ימינה ויש שמאלה. אני מסתדרת היטב בערים אורתוגונליות כמו תל אביב. כאשר הדרכים מתחילות להתעקל אני הולכת לאיבוד, כמו בירושלים, כמו בחיפה. כאשר אני נכנסת לקניון, אני הולכת למשל לשירותים, כאשר אני יוצאת, אם כדי לחזור אני צריכה ללכת שמאלה, באופן ודאי אני אלך ימינה. לרוב אני מעדיפה לא להיכנס לקניונים לבד כדי שלא אלך לאיבוד...

הבן שלי פתח לי בלוג

טוב, זה לקח קצת זמן אבל לבסוף יש לי בלוג. הסיבה היא שכנראה נמאס למשפחה שלי לשמוע את השטויות שלי ועכשיו כשאתחיל לקשקש הם יגידו: יש לך בלוג, לכי תכתבי מה שאת רוצה להגיד בבלוג. זה כנראה ראשי התיבות של בלוג: לבלבל את המוח לגורם אחר. אני רואה הקבלה בין פתיחת הבלוג בעזרת הבן שלי לעובדה שנדנדתי לאמא שלי כמה שנים עד שהצלחתי לשכנע אותה להירשם לקורס כתיבה, ואכן היא בסדנת כתיבה והיא כותבת. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות....זהו לפעם הראשונה או איך שקוראים לזה, לפוסט הראשון שלי.